להיות חלק מקבוצה מגובשת, לאו דווקא בגיל הילדות או הנעורים, זו חוויה שיכולה לתעתע בך ולהפעיל אצלך את תוך תוכי האיברים הפנימיים הריגשיים המוצנעים שבך.
אז הנה, זה קרה לי השנה.
במהלך השנה האחרונה חוויתי חוויה מטלטלת שנגעה בי במקומות הכי פגיעים בגופי. בבטן ובקישקע הרגיש שלי. נכנסתי בצעדי ענק לקבוצת תיאטרון מגובשת הכוללת חברים בני 40-60.
הייתם חושבים שבחברה של אנשים מבוגרים שעברו דבר או שניים בהתנהלות חברתית מול בן אדם חדש , לא מוכר, שאיננו מבין עדיין את המטרייה ומעונין לקחת חלק נכבד מפרויקט מאוד משמעותי במיוחד לשנה, הנוכחית זה לא יקרה? הייתם חושבים שלהרים הצגה בתקופת הקורונה, עם צוות שחקנים שבאים עם צרות משלהם מהבית, עם רצף של הפסקות מהחזרות בגלל בידודים, מחלות, הלוויות, חתונות, סתם לא בא לי, בעיות אגו (בכל זאת מדובר בשחקנים) וכו', זה דבר של מה בכך? אז זה הוא, שלא. מדובר פה בהמון כשלים בדרך להצגה מול קהל.
מה שאני עברתי בדרך היה פוגרום בלתי צפוי . אני בת 47 וטרם עברתי חרם קבוצתי. ההיפך . אני זו שתמיד גוננתי והגנתי בגופי על החלשים בחבורה בלי פחד ובלי יראה. לא ענין אותי שום דבר רק לשמור על החלש.
החוזק לגונן ולשמור רק הרים אותי למעלה, חיזק אותי וגם לי להיות גאה בעצמי.
במקרה הזה אפשר לומר שהמשפט "אף פעם לא מאוחר " היה מכוון אלי.
הפעם אני שיחקתי בתור "החלשה" "הפגועה" "הלא מקובלת" "הלא רצויה".
אף פעם בחיי לא הייתי "הכוכבת" אף פעם לא התבלטתי, תמיד שמרתי על רמת צניעות אבל ידעתי גם להעצים את עצמי כשרציתי שיראו אותי .
במקרה הזה הייתי כל הניסיונות שלי כשלו. לא ראו, לא רצו לראות, לא הקשיבו, לא קראו, לא כללו, לא התייחסו.
פתאום הרגשתי כמו הילדה הקטנה שראיתי מהצד . זו שמשתדלת ומחייכת וצוחקת מבדיחות גרועות, זו שמרצה כל אחד, זו שכותבת ברכות לאירועים בווטס אפ הקבוצתי למרות שהרגישה בחילה על דברי השקר ששירבטה שם, זו שנכנסת לאולם החזרות עם אנרגיה שיקרית ובשמחת חיים מסורסת ואומרת בעליזות "הייייייייייי" ואין כל הד שמחזיר לי את ההיי מהצד השני.
שנה שלמה הייתי חדורת מטרה עם מוטיבציה שירדה בכל פעם מדרגה, רציתי מאוד לשמש כעוזרת בימאית של מישהי שהערצתי ורציתי כל כך להיות במחיצתה. זה היה קשה מנשוא, אך אין ספק שהשגתי את המטרה.
אז עברה לה שנה, ועדיין "ההד" של "היי" לא נשמע באוזניי, ההודעות בווטס אפ כבר מתמוססות להן באויר… כי למי איכפת.
קיבלתי על עצמי החלטה פשוטה ומינימלית: לא להתייחס לחוסר התייחסות של הקבוצה. לא ויתרתי, המשכתי, עמדתי במטרה וקיבלתי מתנה. המתנה שלי היתה להכיר את הבימאית שכולם מדברים עליה, שכולם רוצים להיות במחיצתה, שכולם לא מעזים לפתוח את הפה לידה. והיא… היא פשוט אוהבת אותי, היא פשוט מעריכה אותי, היא פשוט מעריצה אותי היא מעונינת בשירותי גם בשנה הבאהJ
בכל הצגה הודתה לי מול כל הקהל, בכל הצגה היא חיבקה אותי לעיני כולם, בכל הצגה היא שלחה לי מסרון תודה עם לב קטן… בכל הצגה היא בדקה שאגיע גם לחזרה/הצגה הבאה ודאגה להוסיף במבטא הגרמני שלה: איסה בני זונות הקבוצה הזאת.